בליינש מקונן

 כשאני צופה בארבעת ילדיי, ילידי הארץ ששפתם עברית, מנסים לתקשר עם הוריי הקשישים, יוצאי אתיופיה, שדוברים רק טגרינה ואמהרית, לבי נקרע. וכאשר, באין ברירה אחרת, אני נדרשת 'לתווך' בין הדורות, אני כואבת מאוד את היעדר התקשורת - את חוסר האונים של אבי ואימי, ואת ההפסד הגדול של ילדיי, שאינם זוכים לשמוע סיפורים 'משם' ממקור ראשון, ומתנתקים משורשיהם ומזהותם. רצוני העז לבחון לעומק את הוואקום שנוצר בין הדורות, להבין את משמעותו, ולחפש דרכים לתיקונו, הוביל אותי לעבודת הדוקטורט שלי.

עליתי לישראל מאתיופיה בגיל 15. שפת האם שלי היא טגרינה, אני שולטת היטב גם באמהרית, וכאן למדתי עברית (עדיין נאבקת עם האנגלית...). כשסייעתי לילדים בבית ספר יסודי במסגרת השירות הלאומי, גילית שהחינוך טבוע בדמי. עשיתי  תואר ראשון בחינוך, תעודת הוראה ותואר שני בייעוץ חינוכי, ושימשתי כיועצת חינוכית בבית ספר במשך תשע שנים. היום אני מפקחת חינוכית על פנימיות מטעם משרד החינוך, ובמקביל מתנדבת כיועצת ראש העיר לענייני הקהילה האתיופית בעיר מגוריי נס ציונה.

כל המרכיבים הללו של חיי התלכדו יחדיו כשהגעתי לעשות  דוקטורט בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. התברר לי כי מחקרים מעטים בלבד מתמקדים בהיבטים הרגשיים של שימור (או לחלופין אובדן) שפת האם בקרב אוכלוסיות של מהגרים, והחלטתי להקדיש לכך את עבודת המחקר שלי. בעבודתי אני בוחנת את הקשרים שבין שימור השפה והעברתה לדורות הבאים בקרב יוצאי אתיופיה, לבין היבטים של מיטביות רגשית, יחסים בתוך המשפחה, ועיצוב הזהות האישית, התרבותית  והקהילתית. אני מאמינה שתוצאות המחקר שלי יסייעו לפיתוח תוכניות חינוכיות לשימור שפה ותרבות, ובכך יתרמו למיטביות הרגשית של יוצאי אתיופיה לדורותיהם, ולהשתלבותם בחברה הישראלית. בהמשך ניתן יהיה להשליך מהמחקר גם על אוכלוסיות מהגרים נוספות, בישראל וברחבי העולם.

אוניברסיטת תל אביב ובית הספר לחינוך קיבלו אותי בחיבוק חם, והפכו להיות הבית השני שלי. היום אני שגרירה של האוניברסיטה בקהילה שלי, ובכל מקום שאליו אני מגיעה. אני מעודדת אנשים לבוא ללמוד כאן, ומנפצת את התדמית הכל-כך בלתי מוצדקת של אוניברסיטה 'לעשירים בלבד'. בתוך לוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי שלי – עובדת במשרה מלאה, מתנדבת שיוזמת פרויקטים, אימא לארבעה ודוקטורנטית -  המלגה שהעניקו לי ידידי האוניברסיטה היא כמו אוויר לנשימה.