סאני כלב

כילד וכנער נהניתי מחופש רב, פיזי ומנטלי. ניגנתי, האזנתי למוסיקה, ובניתי סביבי את עולמי הפרטי. כל זה קרה, כמובן, לפני שהעולם הדיגיטלי כבש את חיינו. היום ברור לי ששלושת ילדיי ובני דורם גדלים במציאות שונה לחלוטין – עם מסכים ומצלמות ואינטרנט 24/7, וטכנולוגיה שהופכת על פניו את עצם המושג 'פרטיות'.

מאבק משפטי שניהלתי נגד משרד החינוך, במטרה להסדיר את סוגיית מצלמות המעקב במוסדות חינוך, חשף אותי לעומק הסוגיה. לראשונה הבנתי עד כמה הטכנולוגיה העכשווית מצמצמת את המרחב הפרטי של בני הנוער, ולמעשה פוגעת בזכות המהותית שלהם לפרטיות. בעקבות התובנות הללו בחרתי לעסוק בתופעה ובהשלכותיה במסגרת עבודת הדוקטורט. בנוסף, חברתי לפורום מומחים הפועל למיגור אלימות נגד ילדים ברשת.

המחקר שלי הוא מחקר איכותני: אני מקיים ראיונות עומק עם בני נוער בני 18-12, וכן עם הורים לנערים ולנערות בגילאים אלו. אני בוחן אם וכיצד מאפשרים ההורים לילדיהם לממש את זכותם לפרטיות, ואיך נתפס העניין מנקודת מבטם של בני הנוער. אני בודק את מקומו של המשפט בכל הנוגע להגנה על פרטיותם של ילדים, ואת השפעתו על התודעה וההתנהלות של בני שני הדורות. ולבסוף אני שואל אם יש מקום ליצור שינוי ביחסו של המשפט לנושא, או לחלופין, האם יש להותיר את השינוי בידי גורמים אחרים – כמו נורמות חברתיות, כוחות השוק וההתפתחות הטכנולוגית. אני מאמין שהמחקר שלי עשוי להעצים את ההכרה בחשיבותה של הפרטיות עבור ילדים ובני נוער, וליצור שינוי ביחסם של המשפט והחברה בישראל לסוגיה זו.

בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב אני חש באווירה ייחודית, המשלבת איכות מחקרית עם מעורבות חברתית, ומדגישה את תרומת המשפט לחברה. כאן אני משמש כראש קליניקה משפטית, ומרגיש שאני יכול לתרום תרומה משמעותית לחברה. המלגה של אגודת הידידים מאפשרת לי לקיים את כל עיסוקיי, לבלות עם זוגתי וילדיי, ובמקביל להתקדם במחקר האיכותני שלי, שדורש שעות רבות של עבודה, ראיונות, תיעוד וכתיבה.